מאת פסטיבל צוללן
En / עב
9—24.10.2021
כך, לקראת הפסטיבל, נדרשנו לעשות חזרות על אופני ההתקהלות עצמה. תחת חסד עיקרון ההתלהקות, עבודת הקֹהלות היא מחקר, פרקטיקה וקריאת כיוון השואפת לטעת מחדש אמונה ונאמנות לעולם האמנות. הקֹהלות מציעות להופיע, לעשות חזרות על מגוון אפשרויות רדיקליות, אינטימיות ומעוררות דמיון הקיימות במעשה האמנות ויחסיו עם הקהל כדי לרצות בכלל להמשיך לקחת חלק בתרבות משותפת. הקֹהלות, סוג של כוהנות-קהל אם תרצו, חוזרות לנקודת האפס של קֹהלת התנ״כי ולמסקנותיו על אודות הבל הקיום שלנו. כעת, ניתן להתחיל לדמיין התקהלות לאור סופיותינו תחת השמש. אנו קוראות למרחב של עצבות לקבל נוכחות, לטבע האקזיסטנציאליסטי המשותף להתוות את האירוע האמנותי הלכה למעשה. אתן, הקהל, גם נדרשות להיות קֹהלות, ולהתחיל לאתר חוזה עדכני עם עולם האמנות, כזה שחוגג עבור כל אחת ואחת יחידנות נוסח קֹהלת, ובה בעת התקהלות שתמיד מרגישה כפסטיבל שצולל לעבודת הקֹהלות.
לאחר שהופענו את מיתוס הקהלהקה בשנת 2020, אנו שואלות: איך בכלל ניתן לחזור להתקהלות התיאטרון או המוזיאון ב-1 לספירה החדשה? הרי, נגלה לנו האמניות עונג חדש מהשחרור הזמני מתעשיית התרבות, ובה בעת התקהלות-ציבורית-תרבותית-ליברלית עדיין מעוררת בזולת חרדה, שכן היא הפכפכה, נתונה לסטטיסטיקה והתנהלות פוליטית מפוקפקת.
לאמיתו של דבר, אם אנו חושבות באופן רציונאלי על עתיד ההתקהלות, לנגד עינינו מופיע קהל פליטים מותש, כזה המפונה מערי-חוף או מחורש עולה באש.
בהיר ומובחן הוא שהקשר בין האמן היחיד והגאון ובין ההתקהלות הציבורית סביב עבודתו - מעין ייצוג טהור ומושלם של הרעיון הליברלי - מאבד את אונו. אמנים נופלים ונסוגים לתוך להקותיהם כדי לדמיין בחזרה את התרבות ולהציב בה סדר יום אחר - העתיד, שבמסגרתו הפנטזיה על אודות ערכים שעולם האמנות מציע כבר לא משרתת את בעלי ההון והמדינה. לכן, ניתן להסיר את הלוט ולחשוף את האיווי של אמנות להיות טקס עבור צורות חיים של הווה. ניתן לשחרר רעיונות שווא כמו הגשמה עצמית או ביטחון אישי תחת הדמוקרטיה, ולאפשר לאמנות לתפוס מקום ממשי של הישרדות, מחשבה רדיקלית ומידה רוחנית בקרב הבריות. בעתות משבר, קל לחוש את השאיפה של האוונגרד לחסל את האוטונומיה של האמנות, כי סוף סוף המשך קיום עולם האמנות מתלכד עם המשך קיום המין האנושי.