עבודת הקֹהלות התחילה במרץ 2021 בנסיעה מחוץ לעיר. תחת אופוריית החיסונים, החיים-האמיתיים החלו לשוב למסלולם, נדרשנו לשוב לסטודיו, לתיאטרון, למוזיאון – נבהלנו והחלטנו לברוח.

חשנו במוזרותו של הרגע, בקריסה של המובן, בכאב גדול. כאמניות פרפורמנס ידענו שההזדמנות האומנותית של הרגע הזה היא לשהות ולהשתהות בו, ויותר מזה – לעשותו למיתוס. ברחנו מספר פעמים למרחב פסטורלי-מוגן ושם התאמנו על קֹהלוּת; חשבנו על האקלים של היצירה, על אמנות ככהונה ועל מפגש עם קהל – כטקס.

בשובנו לעיר, התמקמנו במקלט תת-קרקעי על מנת לעשות חזרות לקראת פסטיבל: עבודות שונות שהתפתחו זו לצד זו, אבל לא רק כאיי-שמש של ביטוי אישי, אלא מתוך התמסרות להשפעה הדדית, אקולוגיה של משמעות שיתופית שמאפשרת חתימה אישית, קבוצתית ובהלחמים שונים.

בעודנו מתחבאים מתחת לאף, קיימנו מפגשי חוג אמנים סודי, שבמסגרתו אמנים רבים ושונים התמסרו בנדיבות להיות קהל לחזרותינו. כרתנו ברית לקיים את האירוע האמנותי, כמופיעים וכקהל, ביחד, מתוך מחויבות משותפת. 

כעת אתן מוזמנות לטקס עבודת הקֹהלות במוזיאון בת-ים. במשך שלושה ערבים יתכנס קהל של שלושים אנשים בלבד בכל פעם, למסכת בת כארבע שעות; אירוע טקסי המורכב ממופעים שונים שנשזרו יחד ומשיטים פנימה והחוצה, בין הלבד והיחד, בחלל ובזמן התיאטרוני-מוזיאוני.